תפקודי התקשורת

תפקודי התקשורת של הלשון הם תפקודי המסר המועבר בתהליך התקשורת. לכל אירוע תקשורתי יש מטרה, גלויה או סמויה, והיא הקובעת את תפקודו של המסר. ההבחנה בין התפקודים, טיבם ומספרם, שונה ממחקר למחקר ומתקופה לתקופה.

קיימים מודלים אחדים המתארים את התפקידים השונים של התקשורת, כגון ארבע הפונקציות של ויקר (Vicker, 2004) או שמונה הפונקציות של וילקינס (Wilkins,1979). המקובל ביותר כיום מבין המודלים השונים הוא המודל של רומן יאקובסון (1970) מהאסכולה הבלשנית של פראג, הממיין את תפקודי התקשורת לשישה: (1) הפונקציה הרפרנציאלית (או הדנוטטיבית) שתפקידה מסירת מידע גרידא; (2) הפונקציה האמוטיבית שתפקידה הבעת רגשות (שמחה, עצב) ללא התכוונות לנמען; (3) הפונקציה הקונאטיבית המתבטאת בציוויים, בבקשות ובמשאלות המכוונים לנמען; (4) הפונקציה הפיוטית-האסתטית, שבה מועבר המסר תוך כדי מתן תשומת לב לצורת הלשון (קישוטי סגנון); (5) הפונקציה הפאטית מכילה מבעים של יצירת תקשורת ושמירה על רציפותו ("מה שלומך...?"); (6) הפונקציה המטה-לשונית העוסקת בדיבור על הצופן הלשוני, בהבהרות הקשורות בשימוש הלשוני ("האם אתה מבין את כוונתי?"), בהגדרות למיניהן במדעים השונים ("חקר השיח עוסק ב..."), בדיונים על כללי דקדוק וכן במילונים ובספרי פרשנות המסבירים או מפרשים את משמעותם של מילים וביטויים.  


מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: אבן-זוהר וטורי, 1986; שראל, תשנ"א
Vicker, 2004; Wilkins, 1979






הבנת הנקרא | Reading Comprehension


הבנת הנקרא פירושה הבנת התכנים המופיעים בטקסט. העיסוק בהבנת הנקרא קיבל תנופה בארצות הברית בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, ופותחו גישות להוראת הקריאה ולהערכתה. פותחו מבחני קריאוּת, בעיקר בידי חוקרים אמריקנים כגון פריי  (Fry, 1968) ודייל וצ'ול (Dale & Chall, 1949). בעברית פותחו מבחנים דומים בידי בלגור (תשכ"ח), הרמתי (תשמ"ב), נחשון (תשי"ט) ועוד. מבחנים  אלה התבססו בעיקר על נוסחאות קריאוּת (readability formulas). נוסחאות אלה נועדו לבדוק את דרגת הקושי של הטקסט על ידי מדידת אורך המשפט,  שכיחות המילים החוזרות ועוד.    

האכזבה מההישגים הנמוכים של גישת נוסחאות הקריאות  בד בבד עם התפתחות חקר השיח (ע"ע) על ענפיו גרמו לזניחת גישת הבנת הנקרא בהוראת הקריאה, ונתנו דחיפה לפיתוח תאוריות חדשות.  תאוריות אלה (text theories) אינן רואות בנוסחאות הקריאות מדד יחיד להצלחה או לכישלון בקריאה. גישתן היא שמאפייני טקסט נוספים כגון מבנה השיח והדגם הרטורי שלו, וכן הרקע האישי של הקורא והדרך שלו בתיהלוך הטקסט הם המשפיעים על הצלחת הקוראים בהפקת המשמעות מהטקסט.

הישג משמעותי של הגישה להבנת הנקרא היה (בהשפעת תורת הספרות):  מיקוד הצורך בטיפוח הבנה רב-רובדית של הטקסט הנקרא, כמו התייחסות לתוכן, למשמעות ולהשתמעות  (או בניסוח אחר: רמה מילולית, רמה מפרשת ורמה ביקורתית). בהשפעת התפתחות גישה זו  פותחו במערכת החינוך תכניות כמו קריאה ביקורתית וכן צפייה ביקורתית באמצעי התקשורת  האלקטרונית (ור' גם: טקסט סמוי). 


מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: וגה תשמ"ד-תשנ"ז; ווהל ואחרים, תשנ"ט







שיח אקדמי, שיח מדעי | Scientific Discourse, Academic Discourse


השיח האקדמי הוא סוג תקשורת המתנהלת בעולם האקדמי. הוא מתבסס בעיקר על שילובם של שני סוגי שיח: שיח היצגי ושיח טיעוני. השיח האקדמי מופיע בפרסומים אקדמיים הן בכתב (דוחות מחקר, כתבי עת וספרים ותקצירי הרצאות) והן בעל פה (בהרצאות המתקיימות בוועידות מקצועיות, בימי עיון ובקורסים אוניברסיטאיים). 

מאפייני השיח האקדמי הם יכולת שחזור (reproducibility) של מערך המחקר (בדוחות מחקר),  נושא ממוקד, דיווח ניטרלי של גישות ושל עמדות גם אם סותרות, מבנים רטוריים אופייניים ושימושי לשון המוסכמים בעולם האקדמי (ע"ע משלב). 

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: חרל"פ ושראל, תשנ"ט, תשס"ז-תשס"ח; לבנת, תשס"ו-תשס"ז, תשע"א; פרוכטמן, תש"ס; שראל תשנ"ז
Bizzell, 1992; Geisler, 1994; Sanders and van Wijk, 1996 ;Martin, 1998





ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית





שיח היצגי | Expository Discourse (גם: Factual Discourse)


שיח היצגי מטרתו למסור מידע, להציג עובדות, רעיונות ודעות, לבחון נתונים, ממצאים ועדויות ואף להסביר ולפרש תופעות חברתיות ואירועים היסטוריים. 

הטקסט ההיצגי בנוי במבנה היררכי. ייחודו בכך שהוא בנוי משני חלקים עיקריים: הרעיון המרכזי והפרטים התומכים. היחסים ביניהם אמורים להתממש בדרכים לוגיות שונות כמו סיבה ותוצאה, בעיה ופתרונה, השוואה ועימות.

יש הרואים בשיח ההיצגי תת-סוג של השיח הטיעוני (הארגומנטטיבי). מיון זה אינו מקובל על הכול. זאת משום שהשיח ההיצגי נבדל מהטיעוני בכך שדרך המסירה של השיח ההיצגי היא מסירה עובדתית של המידע, של הרעיונות ושל הדעות, ללא נקיטת עמדה או הבעת דעה. אפשר לראות זאת ברבים מהתת-סוגים שלו, ובעיקר במשפטים שמניים ובהיגדים סטטיים. הפונקציה התקשורתית של שיח זה היא הפונקציה הרפרנציאלית (ראו תפקודי התקשורת של הלשון).

לשיח ההיצגי תת-סוגים רבים, החל במכתב הפובליציסטי, דרך דיווח עיתונאי ודוח רפואי ועד למאמר המדעי, והם עשויים להופיע במשלבים שונים. חסרונו של ריבוי התת-סוגים הוא בהעדר כללי הגבלה מבניים (בניגוד לשיח הנרטיבי, למשל), חיסרון המקשה על פיתוח מודל עיוני אחיד לכלל התת-סוגים.


מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: מנור, תשס"ט;  שילה, תשס"ט; שלזינגר, תש"ס2; שראל, תשנ"א
           Brown, 2003