שיח תיאורי | Descriptive Discourse


השיח התיאורי מציג המחשה של עצמים מוחשיים ואף של מושגים מופשטים. הוא עושה זאת על ידי הראָיה (showing) שמכוונת את הנמען להפעיל את הדמיון ולראות בעיני רוחו את התכונות המאפיינות את האובייקטים המתוארים או על ידי מסירה ישירה ( (tellingשל התכונות הללו.

התיאור הוא רכיב חיוני ברוב סוגי הטקסטים. הוא ממלא פונקציה של הפגשת הנמען עם מידע רקע הכרחי להבנת הטקסט ((Fludernik, 2000.

מקובל להבחין בין שני תת-סוגים עיקריים של התיאור:
1. התיאור האמנותי. התיאור האמנותי משמש בעיקר בספרות היפה, אך גם ברטוריקה של השיח הטיעוני (ע"ע), והוא מתממש בלשון ציורית סובייקטיבית על ידי שימוש רב בתארים ובמתארי הפועל ואף בלשון פרוזודית (דימויים והשאלות, חריזה ומצלול, ע"ע פרוסודיה) .
2. התיאור השימושי-מעשי. התיאור השימושי-מעשי משמש בחיי המעשה בכל תחומי החיים, והוא מתממש בתיאורים רפרנציאליים, כלומר תיאורים המצביעים על הקיים במציאות, בדומה לצילום. תיאורים שימושיים-מעשיים מופיעים בהתנהגות הלשונית היומיומית, בפרסומים מדעיים, בפרסומת המסחרית ובהודעות רשמיות.
שיטתיות סטראוטיפית שולטת בדרך כלל בשני התת-סוגים הללו, הקשורה בתפיסתנו החושית, כמו יכולתנו לזהות את השלם לפני חלקיו, את הקרוב לפני הרחוק, ועוד.


מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות נוספים: אבן, תשל"ח; פרוכטמן, תש"ן; שראל, תשנ"א; van Dijk, 1977




דגם רטורי, מבנה רטורי | Rhetorical Structure, Rhetorical Pattern

דגם רטורי הוא כינוי לאופן ארגון הפסקאות בתוך הטקסט. ארגון זה יוצר את מבנה השיח השלם. המבנה הרטורי הוא מרכיב חשוב ביצירת לכידות (ע"ע) של השיח.

לכל סוג שיח (ע"ע) מבנה רטורי משלו,  המבוסס על חוקי הרטוריקה והקומוניקציה. המשותף לכל סוגי השיח הוא שהם מורכבים משלושה חלקים עיקריים: פתיחה, גוף וסיום. סוקרטס תיאר את המבנה הרטורי כך: "המבנה הרטורי של השיח השלם הוא תוצר של ארגון הטקסט בדומה לגוף האדם [...]  הכול [הראש, הגוף הידיים והרגליים] מאורגן כך שהחלקים השונים תואמים זה את זה ואת השלם כולו".

המבנה  הרטורי הוא בעיקרו אוניברסלי,  אך בהיותו תלוי-תרבות הוא עשוי להתממש בוואריאציות שונות. 

יש מבנים רטוריים סגורים ויש מבנים רטוריים פתוחים. דוגמאות למבנים רטוריים סגורים הן סדר התפילה בבית הכנסת וריטואלים דתיים נוספים, למשל  טקס נישואין; דרמה יוונית או דרמה בת-זמננו הבנויה במתכונת הדרמה היוונית; וכן מכתב רשמי. דוגמה יום-יומית של מבנה רטורי סגור וממוסד ניתן למצוא בדיווח החדשותי בתקשורת האלקטרונית: עיקרי החדשות,  הפירוט והסיכום, שאינו אלא חזרה על עיקרי החדשות. גם המבנה הפנימי של פירוט החדשות ממוסד וידוע מראש: תחילה חדשות חוץ וביטחון, אחר כך חדשות פנים כמו פוליטיקה ופלילים, ואחרונים – ספורט ותחזית מזג האוויר. סדר זה הוא בגדר בררת המחדל, אבל הוא עשוי להשתנות במקרה של ידיעה דרמטית או במקרה של שינוי ההדגשים ושינוי סדרי עדיפויות מסיבות לאומיות או אחרות, כגון המלחמה בתאונות הדרכים כפרויקט לאומי בעל עדיפות עליונה.

המבנים הרטוריים הפתוחים הם מבנים חופשיים כמו מכתבים אישיים או פרסומת מסחרית), וכן קיימים מבנים רטוריים פתוחים למחצה, חופשיים למחצה, כגון מאמרי עמדה או נאומי בחירות.

סוג נוסף של מבנה רטורי הוא מבנה מעגלי, שבו הסיום חוזר על הפתיחה. מעגליות מבנית מעצימה את סגירותו של המבנה הרטורי. מעגליות כזו ניתן למצוא בדיווח חדשותי ובטקסטים ספרותיים (ע"ע ספרות), בפרוזה ובשירה. המעגליות ניכרת בהקבלה נרדפת או ניגודית, למשל באמצעות פזמון חוזר, או בהקבלה משלימה. מבנה מעגלי ניתן למצוא גם בסוגי שיח אחרים כגון החיבור האקדמי.

עידן המידע והטכנולוגיה תרם להיווצרות סוגות חדשות המתממשות במדיום  האיקונוגרפי כמו ה"סמיילים" בצ'טים ובמסרונים. כל אלה הופכים לטקסטים בעלי מבנה רטורי ייחודי, שיחייבו את תיאור תכונותיהם ואף יעלו את הצורך בפיתוח תורת תיהלוך  חדשה. 


מחבר הערך: ד"ר צבי שראל

מקורות: בלום-קולקה וניר, 1981;  ניר, 1984; פרוכטמן, תש"ס 


דגם רטורי, מבנה רטורי | Rhetorical Structure, Rhetorical Pattern

דגם רטורי הוא כינוי לאופן ארגון הפסקאות בתוך הטקסט. ארגון זה יוצר את מבנה השיח השלם. המבנה הרטורי הוא מרכיב חשוב ביצירת לכידות (ע"ע) של השיח.

לכל סוג שיח (ע"ע) מבנה רטורי משלו,  המבוסס על חוקי הרטוריקה והקומוניקציה. המשותף לכל סוגי השיח הוא שהם מורכבים משלושה חלקים עיקריים: פתיחה, גוף וסיום. סוקרטס תיאר את המבנה הרטורי כך: "המבנה הרטורי של השיח השלם הוא תוצר של ארגון הטקסט בדומה לגוף האדם [...] הכול [הראש, הגוף הידיים והרגליים] מאורגן כך שהחלקים השונים תואמים זה את זה ואת השלם כולו".

המבנה  הרטורי הוא בעיקרו אוניברסלי,  אך בהיותו תלוי-תרבות הוא עשוי להתממש בוואריאציות שונות. 

יש מבנים רטוריים סגורים ויש מבנים רטוריים פתוחים. דוגמאות למבנים רטוריים סגורים הן סדר התפילה בבית הכנסת וריטואלים דתיים נוספים, למשל  טקס נישואין; דרמה יוונית או דרמה בת-זמננו הבנויה במתכונת הדרמה היוונית; וכן מכתב רשמי. דוגמה יום-יומית של מבנה רטורי סגור וממוסד ניתן למצוא בדיווח החדשותי בתקשורת האלקטרונית: עיקרי החדשות,  הפירוט והסיכום, שאינו אלא חזרה על עיקרי החדשות. גם המבנה הפנימי של פירוט החדשות ממוסד וידוע מראש: תחילה חדשות חוץ וביטחון, אחר כך חדשות פנים כמו פוליטיקה ופלילים, ואחרונים – ספורט ותחזית מזג האוויר. סדר זה הוא בגדר בררת המחדל, אבל הוא עשוי להשתנות במקרה של ידיעה דרמטית או במקרה של שינוי ההדגשים ושינוי סדרי עדיפויות מסיבות לאומיות או אחרות, כגון המלחמה בתאונות הדרכים כפרויקט לאומי בעל עדיפות עליונה.

המבנים הרטוריים הפתוחים הם מבנים חופשיים כמו מכתבים אישיים או פרסומת מסחרית), וכן קיימים מבנים רטוריים פתוחים למחצה, חופשיים למחצה, כגון מאמרי עמדה או נאומי בחירות.

סוג נוסף של מבנה רטורי הוא מבנה מעגלי, שבו הסיום חוזר על הפתיחה. מעגליות מבנית מעצימה את סגירותו של המבנה הרטורי. מעגליות כזו ניתן למצוא בדיווח חדשותי ובטקסטים ספרותיים (ע"ע ספרות), בפרוזה ובשירה. המעגליות ניכרת בהקבלה נרדפת או ניגודית, למשל באמצעות פזמון חוזר, או בהקבלה משלימה. מבנה מעגלי ניתן למצוא גם בסוגי שיח אחרים כגון החיבור האקדמי.

עידן המידע והטכנולוגיה תרם להיווצרות סוגות חדשות המתממשות במדיום  האיקונוגרפי כמו ה"סמיילים" בצ'טים ובמסרונים. כל אלה הופכים לטקסטים בעלי מבנה רטורי ייחודי, שיחייבו את תיאור תכונותיהם ואף יעלו את הצורך בפיתוח תורת תיהלוך  חדשה. 


מחבר הערך: ד"ר צבי שראל

מקורות: בלום-קולקה וניר, 1981;  ניר, 1984; פרוכטמן, תש"ס 


דגם רטורי, מבנה רטורי | Rhetorical Structure, Rhetorical Pattern

דגם רטורי הוא כינוי לאופן ארגון הפסקאות בתוך הטקסט. ארגון זה יוצר את מבנה השיח השלם. המבנה הרטורי הוא מרכיב חשוב ביצירת לכידות (ע"ע) של השיח.

לכל סוג שיח (ע"ע) מבנה רטורי משלו,  המבוסס על חוקי הרטוריקה והקומוניקציה. המשותף לכל סוגי השיח הוא שהם מורכבים משלושה חלקים עיקריים: פתיחה, גוף וסיום. סוקרטס תיאר את המבנה הרטורי כך: "המבנה הרטורי של השיח השלם הוא תוצר של ארגון הטקסט בדומה לגוף האדם [...]  הכול [הראש, הגוף הידיים והרגליים] מאורגן כך שהחלקים השונים תואמים זה את זה ואת השלם כולו".

המבנה  הרטורי הוא בעיקרו אוניברסלי,  אך בהיותו תלוי-תרבות הוא עשוי להתממש בוואריאציות שונות. 

יש מבנים רטוריים סגורים ויש מבנים רטוריים פתוחים. דוגמאות למבנים רטוריים סגורים הן סדר התפילה בבית הכנסת וריטואלים דתיים נוספים, למשל  טקס נישואין; דרמה יוונית או דרמה בת-זמננו הבנויה במתכונת הדרמה היוונית; וכן מכתב רשמי. דוגמה יום-יומית של מבנה רטורי סגור וממוסד ניתן למצוא בדיווח החדשותי בתקשורת האלקטרונית: עיקרי החדשות,  הפירוט והסיכום, שאינו אלא חזרה על עיקרי החדשות. גם המבנה הפנימי של פירוט החדשות ממוסד וידוע מראש: תחילה חדשות חוץ וביטחון, אחר כך חדשות פנים כמו פוליטיקה ופלילים, ואחרונים – ספורט ותחזית מזג האוויר. סדר זה הוא בגדר בררת המחדל, אבל הוא עשוי להשתנות במקרה של ידיעה דרמטית או במקרה של שינוי ההדגשים ושינוי סדרי עדיפויות מסיבות לאומיות או אחרות, כגון המלחמה בתאונות הדרכים כפרויקט לאומי בעל עדיפות עליונה.

המבנים הרטוריים הפתוחים הם מבנים חופשיים כמו מכתבים אישיים או פרסומת מסחרית), וכן קיימים מבנים רטוריים פתוחים למחצה, חופשיים למחצה, כגון מאמרי עמדה או נאומי בחירות.

סוג נוסף של מבנה רטורי הוא מבנה מעגלי, שבו הסיום חוזר על הפתיחה. מעגליות מבנית מעצימה את סגירותו של המבנה הרטורי. מעגליות כזו ניתן למצוא בדיווח חדשותי ובטקסטים ספרותיים (ע"ע ספרות), בפרוזה ובשירה. המעגליות ניכרת בהקבלה נרדפת או ניגודית, למשל באמצעות פזמון חוזר, או בהקבלה משלימה. מבנה מעגלי ניתן למצוא גם בסוגי שיח אחרים כגון החיבור האקדמי.

עידן המידע והטכנולוגיה תרם להיווצרות סוגות חדשות המתממשות במדיום  האיקונוגרפי כמו ה"סמיילים" בצ'טים ובמסרונים. כל אלה הופכים לטקסטים בעלי מבנה רטורי ייחודי, שיחייבו את תיאור תכונותיהם ואף יעלו את הצורך בפיתוח תורת תיהלוך  חדשה. 


מחבר הערך: ד"ר צבי שראל

מקורות: בלום-קולקה וניר, 1981;  ניר, 1984; פרוכטמן, תש"ס 





ביבליוגרפיה עברית


אבינאון א' (2000). מוטו. מילה במילה: אוצר המילים הנרדפות ניגודים ושדות סמנטיים. תל אביב: איתאב.

אבן, י' (תשל"ח). מילון מונחי הסיפורת. ירושלים: אקדמון.

אבן-זהר, א' (1970). לבירור מהותה ותפקודה של לשון הספרות היפה בדיגלוסיה. הספרות, 2(2), 286–302.

אבן-זהר, א' (1974). היחסים בין מערכות ראשוניות ומשניות ברב-מערכת של הספרות. הספרות, 17, 45–49.

אבן-זהר, א' (1977). מעמדה של הספרות המתורגמת בתוך הרב-מערכת של הספרות. הספרות, 25, 40-44.

אבן-שושן, א' (2003). מוטו. משה אזר (עורך), מילון אבן שושן. תל אביב: המילון החדש.

אבנר, א' (תשנ"ז). "איך אומרים זאת בעברית?" הרהורים וערעורים על "מילות האקדמיה". בתוך מ' בר-אשר (עורך), פרקים בעברית לתקופותיה: אסופת זיכרון לשושנה בהט (עמ' 223–230). ירושלים: האקדמיה ללשון העברית.

אבן-שושן, א' (תש"ל). המילון החדש. ירושלים: קרית ספר. 

אדר, ל', בלום-קולקה, ש' וניר, ר' (עורכים) (1987). איתור קשיים בהבנת הנקרא. ירושלים: המכון לחקר הטיפוח בחינוך, בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים.

אוכמני, ע' (1978). מוטו. תכנים וצורות: לקסיקון מונחים ספרותיים (כרך ב'). תל אביב: ספרית פועלים.

אולשטיין, ע' וכהן, א' (תש"ס). קישוריות בטקסט לימודי. בתוך א' (רודריג) שורצולד, ש' בלום-קולקה וע' אולשטיין (עורכות), ספר רפאל ניר: מחקרים בתקשורת, בבלשנות ובהוראת לשון (עמ' 35–43). ירושלים: כרמל. 

אוסטרובסקי, ר' (תשנ"ו). המראות והלשון: העגה כבבואה לאתוס הישראלי. חלקת לשון, 21, 51–68.

אופק, א' (1983). ראשיתו של ההומור בספרות הילדים שלנו. עיונים בספרות ילדים, 2, 40–45.

אורבך, א' (תשכ"א). מימזיס: התגלמות המציאות בספרות המערב (תרגום ב' קרוא). ירושלים: מוסד ביאליק.


אורנן, ע' (תשנ"ו). מילון המילים האובדות. ירושלים: מאגנס.

אלדר, א' (תש"ע). תכנון לשון בישראל. ירושלים: האקדמיה ללשון העברית.

אלון, ע' (1988). המילה דווקא בלשון הכתובה: עיון סינטאגמאטי ופאראדיגמאטי. בתוך החוג הישראלי של החברה האירופית לבלשנות – דברי המפגש השנתי החמישי (עמ' 5–9), ירושלים. 

אלכסנדר, ג' (תשס"ד). היפרטקסט – טכנולוגיה חדשה או אוריינות אחרת? סקריפט, 7–8, 19–38. 

אלמגור, ר' (תשל"א). השעבוד התחבירי כמודד קריאות. בלשנות עברית חפ"שית, 3.

אפרתי, נ' (תשס"ד). מלשון יחידים ללשון אומה: הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב–תרפ"ב. ירושלים: האקדמיה ללשון העברית.

אראל, א' (תשמ"א). הקבלות בין העברית והנורבגית בקונפליקט מסביב לנורמטיביות ולסטאטוס בחינוך. בתוך ל' דייויס, א' וינברג וא' סולומוניק (עורכים), עיונים בבלשנות ובסמיוטיקה: קובץ מאמרים לזכרו של מרדכי בן-אשר ז"ל (עמ' 20–22). משרד החינוך והתרבות, המחלקה לחינוך מבוגרים ואוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח.

באומן, נ' ואיגר, ע' (2007). הערכת איכות הדיון בקבוצות דיון לימודיות. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. 

בהט, ש' (תשס"ה). בלשנות שימושית לאן? בעקבות כנס איל"ה 2002. הד האולפן החדש, 86. 

בונה, א' (2010). צחוק, צחוק, אבל...: אירוניה והומור ביצירתו של אפרים סידון למבוגרים ולילדים – עיון סגנוני. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך למדעי הרוח. תל אביב: מכללת לוינסקי לחינוך.

בונה, א' (2011). שימוש באלוזיות ובצירופים כבולים ושבירתם ביצירותיו של אפרים סידון. ספרות ילדים ונוער, 132, 31–42.

בוניאל-נסים, מ' (2010). הערך התרפויטי של כתיבה בבלוג על-ידי מתבגרים הסובלים מקשיים רגשיים-חברתיים. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. אוניברסיטת חיפה, הפקולטה לחינוך, החוג לייעוץ והתפתחות האדם.

בורוכובסקי בר-אבא, א' (תש"ע). העברית המדוברת – פרקים במחקרה, בתחבירה ובדרכי הבעתה. ירושלים: מוסד ביאליק.

בורשטיין, ר' (תשס"ג), סוגיות בהוראת תחביר. איגרת מידע, נ, 53–66. 

בישקו, א' (תשנ"ז). אמצעים לשוניים-טקסטואליים בעיצוב הסיפור הקצר (פרק ג: הלכידות). עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך למדעי הרוח. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן.

בלאו, י' (תשל"ד). תורת ההגה והצורות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

בלגור, ר' (תשכ"ח). רשימת מלות-יסוד לבית-הספר. תל אביב: אוצר המורה.

בלום, ש' (תשל"ו). מבעיות התרגום הספרותי לעברית. בתוך ר' ניר וב"צ פישלר (עורכים), כלשון עמו: אסופת מאמרים בבלשנות שימושית (עמ' 9–22). ירושלים: המועצה להנחלת הלשון.

בלום-קולקה, ש' (1979). כמה הערות על הדרישות מדקדוק פדגוגי: מנחה לקודש (עמ' 32–36). ירושלים: המועצה להנחלת הלשון.

בלום-קולקה, ש' (תש"ס). שיח הגמוני, חתרני, או פוליסמי? חדשות והיסטוריה: מקרה דיר-יאסין. בתוך א' (רודריג) שורצולד, ש' בלום-קולקה וע' אולשטיין (עורכות), ספר רפאל ניר: מחקרים בתקשורת, בבלשנות ובהוראת לשון (עמ' 199–222). ירושלים: כרמל. 

בלום-קולקה, ש' (תשס"ב). סוגות של שיח אורייני דבור: היבטים התפתחותיים ובין-תרבותיים. סקריפט, 3–4, 9–24.   

בלום-קולקה, ש' וניר, ר' (1981). מבנה המבע של ידיעה בעיתון יומי: ניתוח השיח. הספרות, 30–31, 58–69.  

בן-אבו, י' (תשמ"ד). סיפורי-עם הומוריסטיים ממארוקו בספרדית-יהודית מערבית: ניתוח בלשני. מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, ה–ו, 123–150.

בן-חיים, ז' (תשנ"ב). במלחמתה של לשון. ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, המכון לטיפוח העברית.

בן-שחר, ר' (2007). "רהיטים מסין ומפלסטיק": סטייה מכללי ההצטרפות הסמנטית וחריגה מהרלוונטיות בפרוזה של דליה רביקוביץ ואורלי קסטל-בלום. בתוך העברית שפה חיה, כנס אורנים: תקצירי הרצאות (עמ' 14). 

בר-אל, ע' (2012). לא רק חכמי חלם. בתוך א' זיו וא' סובר (עורכים), חשיבותה של אי-רצינות: קובץ מאמרים רב-תחומי בחקר ההומור. ירושלים: כרמל.

ברגסון, א' (תשכ"ב). הצחוק. ירושלים:  ראובן מס.

ברגר, ר' (2008). להתקרב לפינות הנסתרות בנפשנו. הד החינוך, פ"ב(6), 13. 

ברוך, מ' ופרוכטמן, מ' (תשמ"ט). השפה העברית שלנו. תל אביב: יסוד.

ברוך, מ' ופרוכטמן, מ' (1982). לכל שיר יש שם: עיוני ספרות ולשון בשירת הילדים (הפרק: אותי זה מצחיק! ' עמ' 102–113). תל אביב: פפירוס.

ברוש, ש' (עורכת) (1993). אוריינות חדשה: לקט מאמרים. תל אביב: המרכז לטכנולוגיה חינוכית.

ברוש-ויץ, ש' (תשס"ז). מצב האוריינות בישראל: על בסיס מחקר לאונסק"ו. תל אביב: רמות.

בריג, י' (תשנ"ב). הערכה משווה של משתני לשון והבעה בכתיבה העיונית של תלמידי בתי הספר העל- יסודיים עיוניים וטכנולוגיים. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. האוניברסיטה העברית בירושלים.

ברמן, ר' (תשל"ח). בעיות בניסוח כללים בדקדוק פדגוגי.  הד האולפן, כ"ג, 7–3.

גבעון, י' (תשנ"ה). רשת האוריינויות: האוריינות מרובת הפנים. חלקת לשון, 19–20, 6–23. 

גוטרמן, ת' (תשס"ד). נתניה בת 75 – למידה שיתופית מתוקשבת. http://www.education.gov.il/merkaz/download/natanya-75.doc

גולדברג, ל' (תשס"ו). יומני לאה גולדברג (רחל אהרוני ואריה אהרוני עורכים). תל אביב: ספרית פועלים.

גיורא, ר' (1998). תפקיד ההקשר בתהליכי ההבנה – הדוגמה של האירוניה. חלקת לשון, 26, 8–13.

גילולה, ד' (תשמ"ו). הלצות על יהודים בספרות הרומית. מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, ט', 7–37. 
   
גילת, י' (2011). התמודדות צעירים בישראל עם מצבי לחץ ומצוקה. בתוך ח' עזר, י' גילת ור' שגיא (עורכים),  אסופת מחקרים בחינוך ובחברה. תל אביב: מכון מופ"ת.

גרודזינסקי, י' (תשנ"ג). פסיכולוגיה ושפה. תל אביב: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד.

גרוסמן, ד' (1987). הזמן הצהוב. תל אביב: ספרי סימן קריאה.

גריפל, א' וגונן, ר'  (1991). ההומור ותפקידיו בשירי ילדים. מגמות, ל"ג (3-4), 359–370.

דילמון, ר' (תשע"א). סוגים של שיח מדובר והסוגות המתאימות להם. חלקת לשון, 42, 72–95. 

דרויאנוב, א' (2000). ספר הבדיחה והחידוד. תל אביב: זמורה ביתן.

הורביץ, א' (תשנ"ז). מוקדם ומאוחר בלשון המקרא: טיבה ואופייה של העברית המקראית המאוחרת. בתוך מ' בר-אשר (עורך), פרקים בעברית לתקופותיה: אסופת זיכרון לשושנה בהט (עמ' 15–28). ירושלים: האקדמיה ללשון העברית. 

הורביץ, מ' (1994). אמצעים לשוניים להזרמת המידע בשיח: עיון בשיח המאמרני. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן.

הורביץ, מ' (תש"ס). שיאים של שפל ברטוריקה העברית. בתוך מ' הורביץ (עורכת), לשון העיתונות בת זמננו: אסופת מאמרים לזכרה של מינה עפרון (עמ' 33–38). תל אביב: מכון מופ"ת. 

הורביץ, מ' (תשנ"ז). חקר השיח – הלכה ומעשה: פרקי שיח למתכשרים להוראה ולמוריהם. תל אביב: מכון מופ"ת. 

הורביץ, מ' (תשס"א). לשון, קורא, טקסט. בתוך א' ווהל ואחרים (עורכים), קריאה – תאוריה ומעשה: לומדים ומלמדים אוריינות (יחידה 5). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 

הורביץ בת משה, מ' (תשס"ג). טעמי עריכה וטעם העורך. חלקת לשון, 35, 125–138. 

הירש, ג' (2008). בין אירוניה להומור: הצעת מודל פרגמאטי מבחין בהתייחס אל ניתוח טקסטואלי של יצירות ספרותיות במקור ובתרגום. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן.

הירשפלד, צ' (2009, 30 יוני). איך עובדת מכבסת המילים בעיתונות החרדית? חדשות YNET.

הכט, י' (2005). מלחמת השפות הדיגיטאלית: מקומה של ה"שפה הכתובה" בשיח המקוון http://jacobhecht.com/2005-08.html

הכט, י' (2006). הביטוי העצמי המקוון: המקרה של הבלוג. אתר איגוד האינטרנט הישראלי.    http://www.isoc.org.il/internet-il/articles-and-research/magazine/online-self-expression-the-case-of-the-blog

הרמתי, ש' (1959). לשון עברית, הוראתה כלשון-אם: בעיית הקריאות. בתוך אדר, צ' וי' לוי (עורכים), דרכי החינוך. ירושלים: משרד החינוך ומוסד ביאליק. 

הרמתי, ש' (תשמ"ב). שכתוב דידאקטי. ירושלים: הוצאת מאגנס.

הרפז, י' (2008). משחק הלמידה: שיחה עם דייויד פרקינס. הד החינוך, פג(2), 20–26.

וגה, ש' (תשמ"ד–תשנ"ז). מבע ודעת בלשוננו. ירושלים: משרד החינוך והתרבות, האגף לתכנון לימודים, צוות לשון ז–יב. 

ווהל, א' ואחרים (תשנ"ט). קריאה – תאוריה ומעשה (4 כרכים). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 

וולטרס, י' (תשמ"ב). תפקידם של גורמי הקשר בשימוש ובהערכה לשוניים. ש' בלום-קולקה, י' טובין ור' ניר (עורכים), עיונים בחקר השיח: קובץ מאמרים (עמ' 17–50). ירושלים: אקדמון. 

וידיסלבסקי, ד' (תשמ"ד). אספקטים תחביריים ומילוניים בלשונם של תלמידים ממוצא מערבי וממוצא מזרחי. בלשנות עברית חפ"שית, 21, 9–28. 

וייסמן, כ', וגונן, א' (2011). עברית אינטרנטית. ירושלים: כתר.

וייצמן, א' (תש"ס, 2000). האירוניה בשיח החדשותי. בתוך א' (רודריג) שורצולד, ש' בלום-קולקה וע' אולשטיין (עורכות), ספר רפאל ניר, מחקרים בתקשורת, בבלשנות ובהוראת לשון (עמ' 237–248). ירושלים: כרמל. 

וייצמן, א' (תשמ"א). אפיונים מישלביים בלשון העיתונות בצרפתית ובעברית והשלכות לתרגום: מבעים במרכאות. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. האוניברסיטה העברית בירושלים.

וייצמן, א' (2002). תפקיד הסביבה הטקסטואלית בפענוח עקיפות. בלשנות עברית, 51–-50, 7–49.

ויסבורד, ר' (2007). לא על המילה לבדה: סוגיות יסוד בתרגום. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

ולדן, צ' (תשנ"ג). הקריאה כתהליך של משא ומתן. חלקת לשון, 10, 18–34. 

זיו, א' (1986). היבטים פסיכולוגיים חברתיים של הומור יהודי בתפוצות ישראל. בתוך: א' זיו (עורך), הומור יהודי (עמ' 26–23). תל אביב: פפירוס.

חומסקי, נ' (תשל"ט). לשון ורוח (תרגום ז' לוי). תל אביב: ספרית פועלים.

חרל"פ, ל'  ושראל, צ' (תשנ"ט). לחקר השיח והרטוריקה במאמר ההלכתי בן-זמננו. החוג הישראלי של חברי החברה האירופית לבלשנות, דברי המפגש השנתי ה-15 (עמ' 5–16). רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. 

חרל"פ, ל'  ושראל, צ' (תשס"ז–תשס"ח). שפה ושמה "אקדמית": מאפיינים לשוניים ורטוריים של השיח האקדמי הכתוב  באורו של חקר השיח הביקורתי: הדגמה מסוגיית המבעים המודאליים. חלקת לשון, 39, 83–93. 

חרל"פ, ל' (2010). תרבות הפשקווילים בראי הלשון: עיון בתופעות מתחביר הטקסט ומסגנון השיח. בתוך מ' מוצ'ניק (עורכת),  עיונים בשפה וחברה, 1(3), 104–121.

חרל"פ, ל' (תשס"ב). דרך הקיצור בטקסט המקראי וההשלמות הפרשניות: בין סגנון לתחביר. בית מקרא, קעא, 19–34.

טובין, י' (תשמ"ב). חקר השיח ותהליך התרגום הספרותי. בתוך ש' בלום-קולקה, י' טובין ור' ניר (עורכים),  עיונים בחקר השיח: קובץ מאמרים (עמ' 213–262). ירושלים: אקדמון. 

טרומר, פ' (2005). כיצד מצווים וכיצד מבקשים בלשון המקרא. חלקת לשון, 36, 77–90. 

יאקובסון, ר' (1970). בלשנות ופואטיקה. הספרות, ב(2), 274–285.

יאקובסון, ר' (1989). על כמה אספקטים בלשניים של התרגום. בתוך א' אבן-זהר וג' טורי (עורכים), סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה: מבחר מאמרים (עמ' 123–128). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ילוב, ש' (2010). עקרונות ומגמות בעיבוד מידע טקסטואלי סיפורי כפי שמשתקפים בעיבודי אגדות אנדרסן בשפה העברית. עבודת גמר עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך למדעי הרוח. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. 

כהן, א' (תשנ"ד). הקשר, משמעות, לימוד אוצר מילים והבנת הנקרא. חלקת לשון, 14, 14–29.

כהן, א' (2001). כוחן של מילים. תואר, 11.  http://www.snunit.k12.il/seder/mabat/power2.html

כהן, א' (2003). "לחיות כמי שהפסיד": ההומור היהודי של חנוך לוין. נפש, 16–15, 62–85.

כהן, א' (2004). ההומור של חכמי חלם. מעגלי קריאה: כתב עת לעיון ולהדרכה בספרות ילדים, 30, 75–65. 

כהן, א' (2009). מילון השקרים והתירוצים. חיפה: אמציה.

כהן, א', ינאי, י' וניר, ר' (תשמ"ו). מילון מונחים בבלשנות שימושית: עברי–אנגלי. ירושלים: אקדמון. 

כץ, ע' ורביץ, ל' (2006). הצחוק הזה מזכיר לי.... תל אביב: מודן. 

לבנת, ז' (1995). "כמובן", "כידוע", "בקיצור": על כוחם הרטורי של תיאורי משפט אחדים. ספר
 הדסה קנטור (עמ' 117–129). רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן.

לבנת, ז' (תשס"ו–תשס"ז). ארגומנטציה בשיח המדעי: תפקידם של מבני ויתור. חלקת לשון, 38–37 (ספר יצחק שלזינגר), 75–84. 

לבנת, ז' (תשס"ט). סמני השיח בעברית של ימינו – מבט סינכרוני ודיאכרוני. בתוך ח"א כהן (עורך), מאתיים וחמישים שנות עברית חדשה (עמ' 211–228). ירושלים: האקדמיה ללשון העברית. 

לבנת, ז' (תשע"א). הרטוריקה של המאמר המדעי: הלשון וקהיליית השיח. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן.

לבנת, ז' ושלזינגר, י' (2002).  קרבות רחוב: הרטוריקה של דבקיות הרכב בישראל. סקריפט, 5–6.

לבנת, ז' (2003). דחייה ישירה ודחייה עקיפה. חלקת לשון, 36, 111–122.

לוי, ז' (תשל"ו). סטרוקטוראליזם: בין מתוד ותמונת עולם. תל אביב: ספרית פועלים.  

לוינסון, י' (תשס"ה). הסיפור שלא סופר – אמנות הסיפור המקראי המורחב במדרשי חז"ל. ירושלים: מאגנס.

ליברמן, ו', טברסקי, ע' ואראל-גפני, ע' (2007), חשיבה ביקורתית: שיקולים סטטיסטיים ושיפוט אינטואיטיבי (קורס מס'  10145). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

ליפשיץ, ד' (2010). היהודי מול הנוכרי באספקלריה הומוריסטית-תלמודית. מראה, 5, 143–128.

לנג, י' (תשס"ח). דבר עברית!: חיי אליעזר בן-יהודה (א–ב). ירושלים: יד יצחק בן-צבי.

לנדאו, ד' (תש"ל). היסודות הריתמיים של השירה. ירושלים ותל אביב: שוקן.

לנדאו, ר' (1986). תאונה בתקשורת: תכונות שיח אחדות של הבדיחה העממית כיחידת טקסט. ביקורת ופרשנות, 21, 34–17.

לנדאו, ר' (1988). הרטוריקה של מישלב הנאום הפוליטי בישראל. תל אביב: עקד.

לנדאו, ר' (תשנ"ג), הציטוט כטכניקה רטורית בנאומיהם של רבנים בני זמננו, עם וספר ח' (עמ' 50–63). ירושלים: המועצה להנחלת הלשון.

מאיר, ע' (תשס"ח–תשס"ט). בעקבות "שמונה בעקבות אחד": בחירות לשוניות בעריכה עצמית. העברית ואחיותיה, ח–ט, 205–218.

מודן, ב' (1994). אפידמיולוגיה של הזקנה. בתוך ב' חבוט וא' הרט (עורכים), פרקים נבחרים ברפואה גריאטרית (עמ' 15–30). ירושלים: מאגנס.

מונק, מ' (עורכת) (תשס"ג). מסרים גלויים וסמויים בטקסט נרטיבי. תל אביב: מכון מופ"ת.

מוצ'ניק, מ' (2004). לשון ה"דרומים" המשתקפת מכתיבתו של דודו בוסי. חלקת לשון, 35, 5–19. 

מוצ'ניק, מ' וקנטור, ה' (תש"ס). על תארים ייחודיים לנשים ולגברים במודעות החרדים. בלשנות עברית, 45, 53–60. 

מחאג'נה, ש', איל, ש' ופרמן, ש' (2009, ספטמבר). השפעת הדיגלוסיה בערבית על הישגי השיום. הרצאה בכנס ה-2 של האגודה הישראלית לאוריינות ושפה, נווה אילן.  

מלמד, א' ותדהר, ח' (2003). המורה בעידן הרייטינג. הד החינוך, 24, https://www.itu.org.il/?CategoryID=536&ArticleID=1575

מלמד, ע' (2008). טכנולוגיה בחינוך – הלכה ומעשה שאולי עוד ייעשה. הרצאה בכנס גולשים באינטרנט 7, מכון מופ"ת, תל אביב. 

מנור, ר' (תשס"ט). סוגלים סגנוניים בשיח ההיצג: דינמיות וסטטיות בעבודותיהן הסמינריוניות של סטודנטיות – מיון תחבירי, סמנטי ומורפולוגי. חלקת לשון, 40, 11–29.

מסינג, ע' (2002). עברית שפה מצחיקה. http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2318958,00.html

מערכת וואלה! (2007). מנהלי בתי ספר: החינוך בישראל לא רלוונטי. http://news.walla.co.il/?w=/21/1046315 

משרד החינוך והתרבות (תשל"ט). תכנית הלימודים בלשון ובספרות עברית בבית הספר היסודי לכיתות ב'–ו'. ירושלים: משרד החינוך והתרבות, המרכז לתכניות לימודים.  

משרד החינוך והתרבות (תשמ"ו). פירוט תכנית הלימודים בלשון ובספרות לבית הספר היסודי. ירושלים: משרד החינוך והתרבות, האגף לתכנון ולפיתוח תכניות לימודים.

כנעני, י' (תשמ"ט). מילון חידושי שלונסקי. תל אביב: ספריית פועלים.

נבו, ד', וולף, י', גולדבלט, א', לוי, א', מרק, נ' וקניאל, ש' (תשמ"ט, 1989). הבעה בכתב בבית הספר היסודי (דוח מחקר). ירושלים ותל אביב: משרד החינוך והתרבות, המינהל הפדגוגי, האגף לתכניות לימודים ואוניברסיטת תל אביב, בית הספר לחינוך.  

נבון, ד' (תשמ"ג). לאפיונה של הבדיחה: הבלתי נאות המתראה כנאות. בתוך מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, ד, 125–145.

נוימן, י' (תשע"ב). על 'העברית המדוברת – פרקים במחקרה, בתחבירה ובדרכי הבעתה' מאת אסתר בורוכובסקי בר-אבא. חלקת לשון, 43–44, 446–464. 

נחשון, ש' (תשי"ט). איזהו ספר קריא? החינוך, א–ב. 

ניר, ר' (1984). לשון, מדיום ומסר: עיונים בסגנון וברטוריקה של התקשורת ההמונית בישראל. ירושלים: פוזנר ובניו. 

ניר, ר' (1998א). הוראת התחביר: גישה הקשרית רטורית. חלקת לשון, 27, 124–136. 

ניר, ר' (1998ב). תקינות פוליטית, לשון נקייה והזניית השפה. פנים, 7, 19–26.  http://www.snunit.k12.il/seder/mabat/politic2.html

ניר, ר' (תשל"ד). הפסיכולינגוויסטיקה – מהי? (מבוא קצר). ירושלים: אקדמון.

ניר, ר' (תשל"ח1). "מחסום הלשון" בחינוכו של התלמיד הטעון טיפוח. בתוך ח' שוהם (עורך), פרקים (עמ' 81–90). פתח תקווה: מכללת שיין. http://www.daat.ac.il/daat/vl/Prakim_Hinuh/Prakim_Hinuh08.pdf 

ניר, ר' (תשל"ח2). סמנטיקה של העברית החדשה. תל אביב: עמיחי. 

ניר, ר' (תשל"ט). מושגים בבלשנות שימושית. ירושלים: משרד החינוך והתרבות, המחלקה לחינוך מבוגרים.

ניר, ר' (תשמ"א). מבוא לתורת הלשון (יחידה 1: מושגי יסוד בחקר הלשון). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 

ניר, ר' (תשמ"ט). סמנטיקה עברית (יחידות 1–3: משמעות ותקשורת). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 

ניר, ר' (תשנ"א). הצריר הלשוני במשלב הפרסומת העברית. בתוך מ' גושן-גוטשטיין, ש' מורג וש' קוגוט (עורכים), שי לחיים רבין: אסופת מחקרי לשון לכבודו במלאות לו שבעים וחמש (עמ' 235–255). ירושלים: אקדמון. 

ניר, ר' (תשנ"ג). דרכי היצירה המילונית בעברית בת-זמננו. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 

ניר, ר' (תשנ"ד). האוריינות – משמעותה בחינוך ובהכשרת המורים. חלקת לשון, 14, 1–6. 

ניר, ר' (תשנ"ו1). הפתגם כטקסט זעיר. בתוך א' רודריג-שורצולד וי' שלזינגר (עורכים), ספר הדסה קנטור: אסופת מחקרים בלשון (עמ' 135–142). רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. 

ניר, ר' (תשנ"ו2). התקציר המדעי ומקומו בחינוך. חלקת לשון, 21, 29–37. 

ניר, ר' (תשנ"ט), הוראת התחביר: גישה הקשרית רטורית. חלקת לשון, 27, 124–135.

ניר,  ר' (תשס"ו). הטקסט הזעיר. איגרת מידע, נ"ב, 6–17. 

ניר, ר' (תשס"ג). לימודי היסוד בלשון העברית במכללות להכשרת עובדי הוראה. ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט, האגף להכשרת עובדי הוראה. 

ניר, ר' ופישלר, ב"צ (1976) (עורכים). כלשון עמו: אסופת מאמרים בבלשנות שימושית, מוקדשת לחיים רבין במלאות לו שישים שנה. ירושלים: המועצה להנחלת הלשון. 

נצר, נ' (2000). על מטבעות לשון בלשון התקשורת. בתוך מ' הורביץ (עורכת), לשון העיתונות בת זמננו: אסופת מאמרים לזכרה של מינה עפרון (עמ' 86–112). תל אביב: מכון מופ"ת. 

סאנדפר, י"ט וברסלר, א"א )תשל"א). הלשון בכיתה: שיטות צפייה בכיתה בהכשרת מורים. ירושלים: משרד החינוך והתרבות, המחלקה להכשרת מורים.

סגל, א' (1974). תורת הדיבור כפעולה ואפשרויות יישומה לתחום הספרות. הספרות, 18–19, 113–119.

סובר, א' (2009). הומור: בדרכו של האדם הצוחק. ירושלים: כרמל.

סיון, ת' (תשנ"ג). כיצד נעריך את קריאותו של טקסט. חלקת לשון, 10, 35–44.

סימון, א' (תשנ"ז). קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים. ירושלים ורמת גן: מוסד ביאליק והוצאת אוניברסיטת בר אילן.

סלומון, ג' (1987). תקשורת. תל אביב: ספרית פועלים.

סלע, ר' (2016א) כללי ציטוט ביבליוגרפי. APA. http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/510/6040

סלע, ר' (2016ב). כללי ציטוט ביבליוגרפי. MLA. http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/510/6040

סמית, פ' (תשנ"א), ההישג היצירתי שבאוריינות: יצירתיות בלימוד קריאה וכתיבה. בתוך צ' ולדן, א' זיילר וי' בן-רחמים (עורכים), כל קול קורא: חידושים בשדה המחקר בעולם (חלק ב') (עמ' 58–68). ירושלים: משרד החינוך והתרבות. 

ספן, ר' (1972). דרכי הסלנג: תופעות, משמעות וצורה בעברית התת-תקנית. ירושלים: קרית ספר.

עבאדי, ע' (1988). תחביר השיח של העברית החדשה. ירושלים: הוצאת מאגנס.

עומר, ד' (2005). דפי תמר. תל אביב: עמיחי.

פולמן, ש' (2000). הפקת משמעות מטקסט: היבטים הכרתיים-תקשורתיים של ניתוח השיח. תל אביב: דיונון, אוניברסיטת תל אביב.

פוסטמן, נ' (תשנ"ח). תחת מפלי המידע. הד החינוך, 4, 4–7.

פישרמן, חיה (1971). מעמד הלשון העברית בעדה הרומנית. בתוך שלמה קודש (עורך), ספר קמרט (140–151). ירושלים: המועצה להנחלת הלשון.

פלד, נ' ובלום-קולקה, ש' (תשנ"ז). דיאלוגיות בשיח הכיתה. חלקת לשון, 24, 28–61.

פרויד, ז' (1905, 2007). שוורץ, י' ורולניק, ע' (עורכים), הבדיחה ויחסה ללא מודע. תל אביב: רסלינג.

פרוכטמן, מ' (תש"ן). לשונה של ספרות: עיוני סגנון ותחביר בספרות העברית. אבן יהודה: רכס.

פרוכטמן, מ' (תש"ס). לומר זאת אחרת: עיוני סגנון ולשון בשירה העברית בת-ימינו. באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מ' פרוכטמן (2002), מדברים בקלישאות. 616 ביטויי שגרה הממלאים את חיינו. קריית גת: קוראים.

פרוכטמן, מ' (תשע"ג). "משלי שועלים" כמשל: העיבוד הספרותי לילדים – הרהורים והדגמות. מ' מוצ'ניק (עורכת),  מחקרים בעברית החדשה ובלשונות היהודים : ספר לכבוד אורה שורצולד (עמ' 348–361). ירושלים: כרמל.

פרוכטמן, מ', שר, ע' ושחורי-רובין, צ' (2010). הניבון הישראלי המקיף לביטויים עממיים. בן שמן ותל אביב: מודן ודורון. 

פרילוק, נ' (תשס"ב). הפתגם – מלח הדיבור: אפיונים תחביריים וסמנטיים והרטוריקה של הפתגם. איגרת מידע, מ"ט, 21–42.

פרלמן, ח' (תשמ"ד). ממלכת הרטוריקה: רטוריקה והעלאת טיעונים. ירושלים: מאגנס.

פרלמן, א' (2003). על תרגום, על עיבוד, ועל מה שביניהם. ארץ הצבי.  http://www.faz.co.il/story_1409

פרנק, א' (1977). אנה פרנק: יומנה של נערה (תרגם מהולנדית: ש' שניצר, מהדורה שנייה). תל אביב: הוצאת קרני.

צדקה, י' (1978?). תחביר המשפט: לאור תיאוריות חדשות. ירושלים: אקדמון.

צרפתי, ג"ב (תשמ"ה). סמנטיקה עברית. ירושלים: א' רובינשטיין.

קדרי, מ"צ (תשס"ד). עיונים בלשון ימינו: אסופות ומבואות בלשון (חלק ד, עמ' 115). ירושלים: האקדמיה ללשון העברית.

קוזמינסקי, א' (תשס"ד) (עורך). אוריינות וטכנולוגיה (גיליון מיוחד). סקריפט: אוריינות: חקר, עיון ומעש, 7–8.

קוזמינסקי, א' וקוזמינסקי, ל' (תשנ"ה). הקשר בין ידע עולם וידע של אסטרטגיות קריאה לבין הבנת הנקרא ברמות לימוד שונות. חלקת לשון, 19–20, 189–212.

קופילוביץ', ש' (2008). מחקרים בקליטת עלייה: דילמות לגבי דו-לשוניות רוסית-עברית במשפחות עולים. הד האולפן, 93, 39–46. 

קופפרברג, ע' (תש"ע). פירוק ובנייה פרשנית של טקסט מקוון באמצעות שיטת ארבעת העולמות. בתוך ע' קופפרברג (עורכת), חקר הטקסט והשיח: ראשומון של שיטות מחקר (עמ' 65–80). באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

קופפרברג, ע' ואולשטיין, ע' (עורכות) (2005). שיח בחינוך: אירועים חינוכיים כשדה הנמצא מחקר. תל אביב: מכון מופ"ת.

קיני, ג' (2008). יומנו של חנון: רודריק  שולט! אור יהודה: הוצאת כנרת. 

קנטור ה' ומוצ'ניק מ' (תשס"ד).שימושי לשון ייחודיים במודעות העדות החרדיות. בתוך מ' צפור ומ' אביעוז (עורכים), מחקרי מורשתנו: עיוני מחקר במדעי היהדות והחינוך (ספר זיכרון לד"ר צבי בצר, כרך ב–ג, עמ' 237–248). רחובות: מורשת יעקב, מכללה אקדמית דתית לחינוך וישיבת הסדר.

קפלן, ק' (תשס"ז). בסוד השיח החרדי. ירושלים: מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל.

קרמן, ד' (1996). שם חם: אוסף שמות לבנות ולבנים. תל אביב: שבא.  

ריבלין, א"א (1998). מונחון לספרות. תל אביב: ספרית פועלים.

רביד, ד' (תשס"ב). ניצני ההיצג הדבור והתפתחותם ברכישת השיח העיוני. בלשנות עברית, 50–51, 85–120.

רביד, ד' וברמן, ר"א (תשס"ד). מדברים וכותבים על מצבי קונפליקט במהלך שנות ההתבגרות: חקר מקרה של הפקת טקסט נרטיבי בעל-פה ובכתב. בתוך י' שלזינגר, מ' מוצ'ניק וד' רביד (עורכים), למ"ד לאיל"ש – קובץ מחקרים במלאות שלושים שנה לאגודה הישראלית לבלשנות שימושית (עמ' 278–293). ירושלים: צבעונים.

רבין, ח' (תשי"ח). הערות בלשניות לבעיית תרגום דברי ש"י עגנון ללועזית. בתוך ב' קורצוייל (עורך), יובל שי: מאמרים לכבוד ש"י עגנון (עמ' 13–25). רמת גן: אוניברסיטת בר אילן.  

רבין, ח' (תשל"ג). עיקרי תולדות הלשון העברית. ירושלים: המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה, ההסתדרות הציונית העולמית.

רבין, ח' (תשמ"א). מה בין תכנון לשון לבין נורמאטיביות? בתוך ל' דייויס, א' וינברג, וא' סולומוניק (עורכים), עיונים בבלשנות ובסמיוטיקה (קובץ מאמרים לזכרו של מרדכי בן-אשר ז"ל, עמ' 52–59). ירושלים וחיפה: משרד החינוך והתרבות, המחלקה לחינוך מבוגרים, ואוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח.

רבין, ח' (תשמ"ב). מבוא – חקר השיח. בתוך ש' בלום-קולקה, י' טובין ור' ניר (עורכים), עיונים בחקר השיח: קובץ מאמרים (קובץ מאמרים, עמ' 1–15). ירושלים: אקדמון, האוניברסיטה העברית, המרכז לחקר בלשני שימושי. 

רביקוביץ, ד' (1959) (מתרגמת). סנדל הזכוכית (The silver curlew). תל אביב: מחברות לספרות. 

רגב, ז' (תשנ"ב). נושא המשלבים בתכנית הלימודים בבית-הספר העל-יסודי. חלקת לשון, 7, 7–33.

רגב, ז' (תשס"ו). התחביר בהוראת טקסט מקראי זעיר. איגרת מידע, נ"ב, 130–135.

רוזן, מ' (עורך) (תשל"ז). ילקוט הלשון: לקט מאמרי מופת לשימושם של תלמידי המוסדות להכשרת מורים וגננות. (הפרק לשון בניסוחי דין ומשפט, עמ' 311–324). ירושלים: משרד החינוך והתרבות.

רוזן, ר' (תש"ס). תרומתו של רפאל ניר לחינוך הלשוני בישראל. בתוך א' (רודריג) שורצולד, ש' בלום-קולקה וע' אולשטיין (עורכות). ספר רפאל ניר: מחקרים בתקשורת, בבלשנות ובהוראת לשון (עמ' 20–31). ירושלים: כרמל.כ

רוזן, ר' (תשס"ה–תשס"ו). הוראת הלשון העברית בשנים הראשונות למדינה ובימינו – עיון משווה. חלקת לשון, 36, 153–164.

רוזנטל, ר' (תשס"א). הזירה הלשונית: דיוקן העברית הישראלית. תל אביב: עם עובד.

רוטנברג-רוזלר, ב', שינמן, ש' וברמן, ע' (2011). יומני היקר: קתרזיס ונרטיבים של לבדיות ביומני מתבגרות. בין המילים, כתב עת לטיפול בהבעה ויצירה, 5. http://www.smkb.ac.il/arts-therapy/beyn-hamilim5/artical/ben-hamilim5-catharsisn-narratives

רייך, ד' (תשס"ח–תשס"ט). עבודת העורך הלשוני מארבעה היבטים. העברית ואחיותיה, ח–ט, 119–131.

שביט, ז' (1996). מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

שורצולד , א' (תשנ"ז). ידיעת לשון ומודעות לשון. בתוך מ' בר-אשר (עורך), פרקים בעברית לתקופותיה (אסופת זיכרון לשושנה בהט, עמ' 399–414). ירושלים: האקדמיה ללשון העברית. 

שורצולד-רודריג, א' וסוקולוף, מ' (תשנ"ב). מילון למונחי בלשנות ודקדוק. אבן יהודה: רכס.

שטאל, א' (תשל"ז). לשון וחשיבה של תלמידים טעוני טיפוח בישראל. תל אביב: אוצר המורה.

שיין, י' (תש"ס). סמני האינפורמציה החשובה בטקסט ספרותי. בלשנות עברית, 45, 74–79.

שיינטוך, ג' ומאלי, ע' (1981). לקראת ניתוח אילוקוציוני של השיחה בסיפור המקראי. הספרות, 30–31, 70–75.

שילה, ג' (תשס"ט). ה'פירוט' בטקסט ההיצגי ובטקסט הטיעוני בעברית בת-ימינו. חלקת לשון, 40, 99–114.

שלזינגר, י' (תש"ס1). רטוריקה של ימין ושמאל בכתיבה הפובליציסטית. בתוך א' (רודריג) שורצולד, ש' בלום-קולקה וע' אולשטיין (עורכות), ספר רפאל ניר: מחקרים בתקשורת, בבלשנות ובהוראת לשון (עמ' 305–318). ירושלים: כרמל. 

שלזינגר, י' (תש"ס2). לשונות העיתון. באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

שלזינגר, י' (תש"ס3). הלשון, בעלי הלשון והתקשורת. בתוך מ' הורביץ (עורכת), לשון העיתונות בת זמננו (אסופת מאמרים לזכרה של מינה עפרון) (עמ' 191–206). תל אביב: מכון מופ"ת.

שלזינגר, י' (תשס"ב). קוטביות ברמות לשון בטקסטים ספרותיים. בתוך ש' יזרעאל (עורך), מדברים עברית: לחקר הלשון המדוברת והשונות הלשונית בישראל (תעודה יח, עמ' 375–394). אוניברסיטת תל אביב. 

שלזינגר, י' ולבנת, ז' (תשס"ב). לשונן של דבקיות הרכב (סטיקרים). בתוך ר' ניר וא' שורצולד (עורכים), ספר בן-ציון פישלר: מחקרים בלשון העברית ובהוראתה (277–292). אבן יהודה: רכס.

שלזינגר, י', רביד, ד' ושראל, צ' (תשנ"ו). טיפוח ההבחנה המשלבית בחינוך הלשוני בהכשרת מורים.  ירושלים ותל אביב: משרד החינוך התרבות והספורט, גף להכשרת עובדי הוראה ומכון מופ"ת.
  
שן, י' (1985). קוהרנטיות: סקירת תיאוריות ונושאים. הספרות, 34, 114–125.


שנברג, ג' (2016). העיבוד הספרותי מהו? עיון ביצירת טקסט על פי טקסט. תל אביב: רסלינג.

שנהר-אלרעי, ע' (1980). הסיפור ההומוריסטי בספרות העממית ובספרות הילדים. מעגלי קריאה: כתב עת לעיון ולהדרכה בספרות ילדים, 7, 53–72.

שנהר-אלרעי, ע' (1986). סיפורים משכבר: המעשייה העממית לילד. אוניברסיטת חיפה.

שנלר, ר' (תשל"ט). משמעותם החברתית של דפוסי צפייה בנוער הישראלי. עיונים בחינוך, 23, 5–38.

שראל, צ' (2003). האוריינות החדשה והשתמעויותיה. בתוך קיוונים: כתב העת המקוון להכשרת המורים בישראל, אתר מכון מופ"ת  http://kivunim-old.macam.ac.il/articles/5/intro.asp?menu=1

שראל, צ' (תש"ס-תשס"א). התיהלוך במגילת רות כאספקלריה לתיהלוך בסיפור המקראי, חלקת לשון, 32–29 (ספר מאיה פרוכטמן), 362–383. 

שראל, צ' (תשמ"ז). מבחני שחזור וסיכום וחשיפת מבנה המאקרו של טקסטים: על כלי דידאקטי חשוב בידי המורה. סוגיות בחינוך, 2, 118–134.

שראל, צ' (תשמ"ח). עובדות ודעות – וההבחנה ביניהן. בלשנות עברית חפ"שית, 26, 94–79.

שראל, צ' (תשנ"א). מבוא לניתוח השיח: פרקים בבלשנות הטקסט. תל אביב: אור-עם.

שראל, צ' (תשנ"ג). המשלב וטיפוחו בחינוך הלשוני. חלקת לשון, 10, 45–63.

שראל, צ' (תשנ"ו), בין הקורא לבין הטקסט: התיהלוך והדגמתו בטקסט מקראי: על סוגיה אחת בבלשנות הטקסט. בתוך א' (רודריג) שורצולד וי' שלזינגר (עורכים), ספר הדסה קנטור: אסופת מחקרים בלשון (עמ' 228–237). רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. 

שראל, צ' (תשנ"ז). שיח ההיצג ושיח הטיעון בטיפוח האוריינות האקדמית. דפים, 25, 66–83.

שראל, צ' (תשנ"ט1). הדחיסות המילונית בשיח הדבור ובשיח הכתוב: על מחקר חלוץ בתכונית מבחינה אחת. בתוך ש' שרביט (עורך), מחקרים בלשון העברית העתיקה והחדשה (לכבוד מנחם צבי קדרי, עמ' 401–412). רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן.

שראל, צ' (תשנ"ט2). בחנים לשוניים בשני ז'אנרים ושלושה משלבים: עפ"י "השיבה מהודו" לא"ב יהושע. בלשנות עברית, 44, 75–86.

שראל, צ' (תשס"א). לשון בסביבותיה שפה בהקשריה. תל אביב: מכון מופ"ת.

שראל, צ' (תשס"ד1). אוריינות היפרטקסטואלית – מקסם שווא או אפשרות מעשית? בתוך י' שלזינגר ומ' מוצ'ניק (עורכים), למ"ד לאיל"ש: קובץ מחקרים במלאות שלושים שנה לאגודה הישראלית לבלשנות שימושית (עמ' 357–372). ירושלים: הוצאת צבעונים.   http//www.scriptil. portal.macam.ac.il/DbImage.aspx?image=file&id=1235

שראל, צ' (תשס"ד2). סיפור שמשון וזיקותיו הבין-טקסטואליות: עיון בתורתו הדיאלוגית של מיכאל בחטין. מים מדליו: שנתון המכללה הדתית לחינוך ע"ש רא"ם ליפשיץ, 15, 233–254.   http://scriptil.org/upload/sareal1.rtf

שראל, צ' (תשס"ו). ציוני דרך בתולדות חקר השיח: מאבקים, הישגים ואתגרים. סקריפט, 10, 132–91.

שראל, צ' (תשס"ו–תשס"ז). על המבט הכפול של מחבר היפרטקסט – ככותב וכקורא. חלקת לשון, 38–37 (ספר יצחק שלזינגר), 95–111.

שרון, א' וצבר בן יהושע, נ' (2009). "ליצור את החיבור הראוי בין יצירה, יוצר, לשון תקינה וקורא": מטרות של עורכים לשוניים – צרכים וסתירות. העברית ואחיותיה, ח–ט, עמ' 118–93. http://www.assif-pub.com/image/users/156741/ftp/my_files/editorsarticle.pdf?id=3745254