הלימות, הלימות לשונית, הלימות משלבית | Appropriateness

הלימות היא התאמה של מבע לנסיבות החוץ-לשוניות שבהן נעשה בו שימוש. מונח זה הופיע עם התפתחות מחקר הסוציולינגוויסטיקה, תורת הסגנון (ע"ע) וההבחנה בין משלבים (ע"ע מִשלב) שונים בלשון, נוסף למונחים תקינות (ע"ע), דקדוקיות ונורמטיביות. 

הלימות של מבע נובעת מבחירה סגנונית בין מבעים חלופיים תוך התאמתם לנתונים חוץ-לשוניים, ובעיקר ליחסי מוען–נמען (ע"ע מְעִינוּת, קהל יעד, מטרת השיח ופורמליות של הנסיבות). כך למשל מבע בעל מטען רגשי גבוה לא יהלום את השיח ההיצגי (ע"ע), ובמכתב רשמי לא ייחשב הולם שימוש בביטויי סלנג. 


מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר
מקורות: שלזינגר, תש"ס
            Bolinger, 1975; Crystal, 1980; Palmer, 1971

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית


הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

תקינות לשונית | Language Norm

תקינות לשונית היא ציות לחוקי הדקדוק ולהלימות המשלבית (ע"ע הלימות, נורמטיביזם). תקינות לשונית מכונה גם נורמטיביוּת לשונית, והדיון בה הוא דיון בענייני מותר ואסור בלשון. מוסדות רשמיים כגון מערכת החינוך ואקדמיות לאומיות ללשון המדינה, רואים לנגד עיניהם חובה לכוון את המשתמשים בלשון – הדוברים והכותבים – לשימוש תקין בשפה, דהיינו ציות לחוקי הדקדוק ולהלימות המשלבית.

לאקדמיה ללשון העברית יש הסמכה רשמית להחליט החלטות לגבי המותר והאסור בענייני לשון ולפרסם החלטות אלה. השיקולים המכתיבים את מדיניות הלשון שונים זה מזה, ולא כל השיקולים וכל ההחלטות מקובלים על הכול (בן-אשר, 1973). כך למשל פרסמה האקדמיה בראשית שנת 2010 את החלטתה שמותר להגות פעלים מגזרת ל"י בצירה באמצעיתם בדומה לפעלים מגזרת ל"א (גילֵיתי, בילֵינו, כיסֵית). האקדמיה נימקה את החלטתה בהימצאותו של שימוש זה במקורות, ואולם רבים התנגדו להתרה זו. במקרים אחרים מחמירה האקדמיה ומנסה לעקור מן הדיבור תופעה הנראית לה שיבוש לשוני.

בין השיקולים לקביעת תקינות לשונית מונים את הציות לכללי הדקדוק של לשון המקרא (בעיקר בתחומי ההגה והצורות), הימנעות משימוש בלעז כל אימת שיש לו חלופה עברית, הימנעות משימוש בתבניות תחביריות של שפות זרות (בעיקר אנגלית או יידיש), הבחנה בין מילים דומות בעלות משמעות שונה, שימוש נכון בשם המספר, התאם תחבירי בין שם עצם לבין שם תואר ושימוש נכון בצירופי הסמיכות, בניית משפטים שלמים (לא קטועים), הימנעות מחזרה תחבירית, הימנעות משימוש בעודפות לשונית, הימנעות משימוש במִשלב נמוך בנסיבות רשמיות.


מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר
מקורות: אבינרי, 1964; בן-אשר, 1973; בנדויד, 1974; סיוון, 1976, 1979; רבין, 1988; שורצולד,  תשמ"א
           Crystal, 1997

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית


הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה




תיהלוך הטקסט | Text Processing, Discourse Processing

תיהלוך הטקסט הוא מענפי חקר השיח. תיהלוך הטקסט הוא תהליך קוגניטיבי שבו מעורב הקורא בהבניה מחדש של הטקסט לשם הפקת משמעות ממנו. ענף חדש יחסית זה של חקר השיח עוסק בשאלה: כיצד מושפעות הקריאה והפקת המשמעות מהטקסט מגורמים הנעוצים לא בתכונות הטקסט בלבד, אלא גם בנתוני הרקע של הקורא ובמערכת האסטרטגיות (ע"ע אסטרטגיות קריאה) שהוא מפעיל בתהליך הקריאה; מהו חלקו של הקורא-הנמען באינטראקציה עם הטקסט, ומהי מידת אחריותו להצלחה או לכישלון בהפקת המשמעות מהטקסט.

 חקר התיהלוך החל להתגבש בשנות השבעים המאוחרות ובשנות השמונים המוקדמות כמחקר מסייע לכמה תחומי דעת העוסקות בשיח: סוציולינגוויסטיקה, פסיכולינגוויסטיקה ופסיכולוגיה חינוכית (כגון אינטראקציה כיתתית), פסיכולוגיה קלינית ואף בלשנות חישובית (ממוחשבת).

בתחום החינוך אחת התרומות החשובות של חקר התיהלוך הייתה העתקת מרכז הכובד מחקר הבנת הנקרא במתכונתו המוכרת משנות הארבעים והחמישים, שהתבסס על נוסחאות קריאות (ע"ע), לחקר התהליכים הקוגניטיביים של הקריאה והפקת משמעות ממנה. לפי התפיסה המקובלת כיום, התהליך הקוגניטיבי, שאחד מביטוייו הוא הפעלת הסכמות הקוגניטיביות (ע"ע), מתחיל מיד עם המפגש בין הטקסט לבין הקורא המפעיל שורה של אסטרטגיות למען הפקת המשמעות מהטקסט. מערכת אסטרטגיות הקריאה אמורה לכלול ציפיות וניחושים, השערות והיסקים. מהות האסטרטגיות וכיווני הפעלתן תלויים גם בסוג הטקסט.

תיהלוך הטקסט לפי סוגי טקסטים. סוגי טקסטים שונים מחייבים אסטרטגיות קריאה שונות. כך למשל תיהלוך הטקסט הסיפורי (ע"ע: שיח נרטיבי) מחייב לעקוב אחר התפתחות העלילה והדמויות הפעילות בה; תיהלוך הטקסט ההיצגי מחייב לעקוב אחר היחסים הלוגיים וההיררכיים שבין חלקי הטקסט ולפרשם פירוש נכון כדי להפיק את המשמעות הנובעת מהם (Goelman, 1982); ואילו תיהלוכו של הטקסט הטיעוני מחייב לעקוב אחר היחסים הלוגיים וההיררכיים של הטקסט כמו בטקסט ההיצגי, אך גם אחר מהימנותו של המוען וסמכותיותו ואף אחר מידת התקפות של טיעוניו.

תיהלוך ההיפרטקסט. שונה מכל אלה הוא תיהלוכו של ההיפרטקסט (ע"ע), משום היותו בנוי מקטעים-מקטעים (פרגמנטים) העומדים כיחידות בפני עצמן, וסדר הקריאה שלהם נתון לשיקולו של הקורא. פועל יוצא מכך הוא שהלכידות של ההיפרטקסט מותנית בכללי תיהלוך השונים בתכלית מכללי התיהלוך של טקסט מודפס שאינו היפרטקסט (שראל תשס"ו-תשס"ז).


מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות נוספים: קוזמינסקי וקוזמינסקי, תשנ"ה; שראל, תשנ"ו
                       Goodman, 1971; Tadros, 1994


ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית



הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

                                                

ניתוח השיחה | Conversation Analysis


ניתוח השיחה הוא אחד משלושת ענפיו העיקריים של חקר השיח (ע"ע), נוסף לבלשנות הטקסט ולתיהלוך הטקסט

כבר בשלב מוקדם של התפתחות חקר השיח חל פיצול בין חקר השיח הכתוב, שעיקר מימושו בבלשנות הטקסט לבין חקר השיח הדבור, שהביא ליצירת ענף נפרד: ניתוח השיחה. בעוד בלשנות הטקסט  צמחה מתוך הבלשנות הכללית, תורת הספרות והרטוריקה, ניתוח השיחה מתבסס גם על הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה. כענף מחקרי חותר ניתוח השיחה לתיאור התקשורת הדבורה. השאלה המרכזית שהמחקר מתמקד בה היא כיצד מפיק הדובר שיחה המובנת לזולת, וכיצד משתתפי השיחה מסוגלים להבין את דברי זולתם. כבסיס לצמיחת ניתוח השיחה שימשו בעיקר מחקרים עצמאיים שעסקו בשני תחומי חקר השיח הדבור: השיח הלימודי (ע"ע) המוכר כ-classroom language, והשיח התרפויטי (ע"ע). במרוצת הזמן נוספו לאלה גם השיח המשפחתי סביב שולחן האוכל (dinner table conversation) (Blum-Kulka, 1997b, ע"ע שיח משפחתי ושיח פוליטי, וכן ע"ע דו-שיח ורב-שיח). 

המטרה המשותפת לכל המחקרים הללו הייתה לגלות את חוקיות האינטראקציה המילולית והלא-מילולית, כגון מאפיינים לשוניים ופרה-לשוניים (ע"ע) של פתיחות ושל סיומים, חילופי צעדים ורמזים להמשכיות, חזרות והיסוסים, משפטים ללא סיום, אינדיקציות לקוהרנטיות של השיחה ועוד. 

מאוחר יותר,  בשנות התשעים,  תרם השיח הפוליטי על כל צורותיו, בעל פה ובכתב, בדפוס או במדיה האלקטרונית, תרומה משמעותית לצמיחתו של ענף חדש בחקר השיח: חקר השיח הביקורתי (ע"ע: חקר השיח).


מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות נוספים: בלום-קולקה, תשמ"ב, תש"ס; וייצמן, תש"ס; שראל, תשס"ו; 
Brumark, 2006; Fetzer & Weizman  2006; Labov & Fanshel 1977; Sinclair & Coulthard, 1975        

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית 

הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

                                           

אתנו-מתודולוגיה | Ethnomethodology

שיטת מחקר הרווחת במחקרים של ניתוח השיחה. לפי האתנו-מתודולוגיה, לשפה הדבורה אנו חשופים מיד עם היוולדנו, והיא הבסיס לכל תקשורת אנושית. לפיכך השיח הדבור נותר הפרוטו-טיפוס של השימוש הלשוני. הגישה האתנו-מתודולוגית גורסת שהמחקר צריך להתבסס על נתונים הנאספים מתוך היקרויות בתקשורת הטבעית, והיא דוחה את השימוש בראיונות מוזמנים ומתוכננים מראש. הנימוק לכך הוא כי אין בכוחם של נתונים המופקים מראיונות מתוכננים מראש לשקף את העושר הטבעי ואת השונות הרבה של הלשון, ועל כן נשקפת סכנה שהחוקר יבחר מראש בנתונים הנראים לו מתאימים למחקר שהוא עורך, ועל פיהם יגיע למסקנות מוטות. אנשי האתנו-מתודולוגיה מתנגדים לאותם נתונים מלאכותיים שנוצרו במוחו של החוקר. בהתאם לכך הם מעדיפים את המחקר האיכותני על פני הכמותי, משום שהמחקר האיכותני מאפשר לחשוף את המקורות ואת כללי התקשורת של המשתתפים באינטראקציה בעלת מאפיינים ייחודיים לנסיבות. הפרדיגמה המחקרית של המחקר האיכותני לפי גישת האתנו-מתודולוגיה הולמת אפוא מחקרים שתכליתם לבאר תהליכים ותכסיסים שהמְתַקשרים נוקטים כדי להבין את הזולת ולהיות מובנים לו. את המונח טבע גרפינקל (Garfinkel, 1967).


מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות נוספים:  de Beaugrande, 1997; Pomerantz & Fehr, 1997; Slembrouck 2000   

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה